צו 8
חברים מחו"ל ביקרו אצלי בבית בירושלים כל הסוף שבוע. היה כל כך נחמד: אכלנו, צחקנו, טיילנו, העלנו זיכרונות. בלילה ראינו בחדשות את תקיפות חיל האוויר בעזה. פתאום מתפתחת שיחה סביב הצבא. "אתה עושה מילואים? איפה? יש מצב שיקראו לך עכשיו?" אני מסביר את תפקידי בכוח כחובש בפלוגת רפואה של פיקוד דרום ומחשב את הסיכויים (הנמוכים) שצה"ל יידרש לעזרתי. אכלנו ארוחת ערב, הבדלנו, הדלקנו נרות חנוכה והלכנו לישון.
קמנו בלי לחץ, לא היה לאין למהר. שגרת העבודה, כמה תרגילים להגיש לאוניברסיטה, שום דבר מיוחד לא מצפה לי השבוע. תוך כדי ארוחת בוקר מצלצל הטלפון בבית. אמא שלי בהיסטריה. מתברר שגייסו אותי בצו 8 טלפוני באחת בלילה. מחשבה ראשונה: למה לא התקשרת להעיר אותי? (הרי הטלפון שיש לצה"ל הוא של בית הורי). אני מיד מתארגן ויוצא לשטח. מחשבה שנייה: וואו! יש מלחמה בדרום וקוראים לי לתרום את חלקי, האם אני באמת מוכן לזה? לא נראה לי שקלטתי לאין אני הולך. הנסיעה עד לבסיס בפאתי באר שבע מספיק ארוכה כדי להריץ בראשי אין סוף מחשבות. שנים של השתלמויות ואימונים, והפעם זה מצב אמת.
לקריאה המלאה לחץ כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה