הכרתי הרבה צברים ש"גילו" את יהדותם דווקא בחוץ לארץ. מוזר, לא? הייתי מצפה מיהודי שחי במדינת היהודים להתנהג אחרת, לפחות שישמור קצת על המסורת.
נולדתי בארגנטינה וגדלתי בעולם מסורתי. חונכתי בבית ספר יהודי, עליתי לתורה בבית כנסת קונסרבטיבי, השתתפתי בפעילויות ובמחנות של נוע"ם, תרמתי מזמני לקהילה. מבחינתי, העלייה לישראל הייתה (ועודנה) מצוות עשה. הלכתי בדרכו של אברהם אבינו ובגיל 17 הגעתי לבאר שבע עם משפחתי. הגשמתי חלום.
פתאום, גיליתי צורת חיים אחרת מזו שהכרתי. בישראל אתה יכול להיות או דתי או חילוני. ואני שואל את עצמי: אין אופציה פשוט להיות יהודי? לשמחתנו, מצאנו בעיר בית כנסת מסורתי אחד. יופי! אפשר להתפלל וביחד. באופן קצת מפתיע החיים היהודיים כאן נראים שונים מאלה שם. בדרום אמריקה רוב היהודים מזוהים עם הזרם הקונסרבטיבי או לכל הפחות מנהלים חיים מסורתיים. בישראל - תלוי את מי שואלים - בעיקר מפחדים מהקיצוניים האחרים. בערים הגדולות, אי שם רחוק מעיר הקודש, ערב שבת הוא עוד יום עמוס ורועש. בישראל, שבת זו חוויה שקשה לתאר במילים. מרגישים שזה יום מנוחה: חנויות סגורות, תנועת רכבים דלה, המוזיקה ברדיו רגועה יותר; כאילו נושמים אוויר אחר. שמירת כשרות בארגנטינה מחייבת סבלנות וראיה טובה, לא קל לעיין באותיות הקטנות של הרכיבים. בארץ, אפילו מסעדות ללא השגחה מוכרות אוכל כשר.
למרות הכול, חיי כיהודי מסורתי לא ממש השתנו. אני עדין מניח תפילין כל בוקר, ממשיך לשלם דמי חבר לקהילה כדי להרגיש שייך ולומד כי זה מעניין אותי ואני רוצה להשכיל (במיוחד עכשיו במסגרת תוכנית "מקהילים"). הלא חכמינו אמרו כבר מזמן "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה